פסק-דין בתיק ת"א 10459-04-09

תביעה כספית ע"ס 367,691 ש"ח שעניינה דרישה לפיצוי עקב הפרת הסכם שכירות נכס מסחרי.

עמדת התובע:

ב - 15.5.99 נכרת הסכם שכירות בין הצדדים במסגרתו שכר התובע מן הנתבעים חנות בשד' הגעתון 2 בנהריה למשך שנה עם אופציה ל - 4 שנים נוספות באופן שתקופת החוזה כולל תקופת האופציה מסתיימת ב - 14.5.04. 

על פי סעיף 3 להסכם הוגדרו השימושים המותרים במושכר - "חנות למוצרי ילדים כולל ריהוט לילדים". לאחר שתמה תקופת השכירות החוזית הנ"ל, הוסכם בין הצדדים כי התובע יוסיף לנהל את עסקו במקום כשוכר. התובע הודיע כי בכוונתו לשנות את ייעוד החנות ולנהל במקום חנות לממכר בגדי נשים וגברים והנתבעים נתנו את הסכמתם לכך.

במרץ 2005 החל התובע בביצוע שינויים בחנות לצורך התאמתה לייעודה החדש והשקיע סכומים נכבדים בשינויים פנימיים ובפרסום. לאחר שהושלמו ההכנות צמצם התובע בהדרגה את פעילות החנות במתכונתה הקודמת והחל למכור מוצרי ביגוד ומתחילת שנת 2006 נוהלה החנות על פי ייעודה החדש בלבד. התובע התקשר עם ספקים של חברות גדולות בתחום האופנה ומכר בחנותו מותגים ידועים. רווחיות העסק הצביעה על שיפור של ממש.  

החלטת התובע להשקיע בחנות השקעות נכבדות לצורך שינוי ייעודה נסמכה על הבטחה ומצג של הנתבעים, בפרט של הנתבע 1, כי יאפשרו לו להוסיף ולנהל את החנות במקום, כל עוד עומד הוא בתנאי התשלום, לזמן בלתי מוגבל וכי כל עוד עומדים בתוקפם היחסים העסקיים שבין הצדדים לא ישכירו בבניין שבו משכירים הם נכסים עסקיים נוספים שבבעלותם, חנות אשר תתחרה בתובע במכירת אותם טובין. 

עם תום תקופת השכירות החוזית על פי ההסכם מ - 15.5.99 התנהלו הצדדים על סמך אותם הסכמות שבעל-פה.

ביוני 2007 נוכח התובע לדעת כי הנתבעים השכירו חנות הסמוכה לחנותו לרשת אופנה  בשם 'ראפ', זאת בניגוד להתחייבות שקיבל כי לא יעשו זאת.  מיד בסמוך לכך החל התובע לחוש בירידה חדה ברווחיות עסקו שכן לא יכול היה להתחרות המחירים הנמוכים שהציעה ללקוחות אותה רשת.

התובע מציין כי נודע לו מראש על כוונת התובעים להשכיר את החנות לעסק מתחרה והוא התרה בנתבעים לבל יעשו כן שכן התוצאות מבחינתו יהיו קשות. הנתבעים התעלמות מאזהרותיו.

בספטמבר 2007 או בסמוך לכך קיבל התובע מן הנתבעים, באמצעות הנתבע 1, מכתב במסגרתו מודיעים הנתבעים כי אין בכוונתם להאריך את השכירות מעבר לתאריך 31.12.07 וכי עליו לפנות את הנכס עד למועד זה ולהחזיר את החזקה לנתבעים.

עוד לפני קבלת המכתב ולנוכח הנסיבות החדשות שנוצרו לאחר כניסת העסק המתחרה למתחם ביקש התובע מן הנתבעים רשות לשנות שוב את ייעוד החנות לעסק למכירת מזון, משקאות, כריכים, עוגות ושתיה. זאת בהתחשב בכך שהחנות נמצאת בכניסה לעיר נהריה בסמוך לתחנת הרכבת ולתחנת אגד המרכזית. במכתב הדרישה להחזרת החזקה הודיעו הנתבעים על התנגדותם לכך.

מכיוון שזכויות הנתבעים בחנות היו משותפות עם שותף נוסף, המנוח קאופמן סולי ז"ל, פנה התובע אל השותף האחר וקיבל את הסכמתו לחלוקת החנות באופן פיזי כך שאותו עסק לממכר מוצרי מזון יתנהל בשטח שיוגדר כשטחו של השותף האחר. הנתבעים הכשילו גם יוזמה זו בנימוק כי ניהול עסק שכזה אינה מתאימה לאופי הפעילות במתחם ופוגעת בתדמיתו.

משנוכח התובע לדעת כי לא יעלה בידו להפעיל את החנות כפי שביקש, החזיר את החזקה בנכס לנתבעים בתחילת 2008 תוך שמירת זכויותיו. מיד לאחר החזרת החזקה נוכח התובע לדעת כי החנות הושכרה לבית עסק לממכר מזון ומשקאות בשם מאפיית 'מנחת הארץ'.

מכיוון שהנתבעים הפרו התחייבות מפורשת שנתנו לתובע שלא להשכיר חנות סמוכה לעסק מתחרה ומכיוון שדרשו לסיים את הקשר העסקי בחטף, אף זאת בניגוד למצג לפיו יהיה התובע רשאי לשכור את החנות לתקופה ממושכת, זכאי התובע לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו. הוצגה חוות דעת של מומחה אשר העריך את ההפסד הממוני המוכח שנגרם לתובע כתוצאה מן הירידה ברווחיות לשנת 2007 לאחר כניסתו של העסק המתחרה, בסכום של 213,291 ש"ח.  בנוסף לכך דורש התובע פיצוי עבור ההשקעות המאסיביות שהשקיע בתקופה שבין 1999 עד 2004 על סמך ההנחה כי יתאפשר לו להוסיף ולשכור את החנות לתקופת זמן ארוכה, סך 108,000 ש"ח.  עוד דורש התובע פיצוי בסך 23,100 ש"ח עקב כך שהנתבעים הביאו את יחסי השכירות לקיצם בחטף, לא אפשרו לתובע פרק זמן סביר לכך והתובע מצא עצמו נטול יכולת השתכרות למשך חודשים ארוכים. הפיצוי מחושב על בסיס תקופה של 6 חודשים בשכר מינימום. בנוסף לכך דורש התובע פיצוי עבור נזק שאינו ממוני, סך 20,000 ש"ח.

עמדת הנתבעים:

אין ממש בטענות התובע לפיהן עובר ובסמוך למרץ 2005 הבטיחו לתובע כי יוסיפו וישכירו לו את החנות לתקופה ממושכת כל עוד עומד הוא בתשלום דמי השכירות וכי יקפידו שלא להשכיר נכסים בבניין לצורך ניהול עסק המתחרה בתובע. מראשית מערכת היחסים העסקית בין הצדדים משנת 99' הוגדר השימוש המותר במושכר כ"ניהול עסק לצורך מכירת מוצרי תינוקות וריהוט לילדים", בפועל שינה הנתבע מפעם לפעם את ייעוד החנות, שלא על פי ההסכם, אלא שהנתבעים לא הקפידו עם התובע כל עוד עמד בתשלומים.

התובע לא שיתף את הנתבעים ולא ביקש את הסכמתם לשנות את ייעוד החנות פעם נוספת בשנת 2005 או בסמוך לכך ורק בדיעבד התברר לנתבעים כי התובע חזר ושינה את ייעוד החנות לחנות למכירת מוצרי ביגוד לגברים ונשים.

מוכחשת טענת התובע כי ביוני 2007 השכירו חנות סמוכה לעסק מתחרה בניגוד להתחייבות שניתנה. לבד מכך שלא ניתנה לתובע התחייבות כנטען על ידו, לא הושכרה החנות הסמוכה לעסק מתחרה שכן התובע נהג למכור בחנותו מותגים  ואילו בחנות הסמוכה נמכרו מוצרים זולים, מוצרי שוק.

בתקופה שבין מאי 2004 לבין ינואר 2007 המשיך התובע להחזיק בחנות כשוכר מכוח הסכמה שבעל-פה עם הנתבעים שכן הנתבעים אינם מקפידים עם שוכריהם כל עוד משולמים דמי השכירות כסדר. בינואר 2007 הוסכם בין הצדדים בכתב להאריך את השכירות עד ליום 31.12.07 "באותם תנאים" של החוזה מיום 15.5.99. מסמך ברוח זו נערך בחתימתו של התובע בלבד, המסמך צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבע 1 במקום עדות ראשית והוא איננו מוכחש.